[היסטוריה של הכישוף]

כישוף ביהדות

אחד האזכורים המוקדמים של מכשפה במקרא, היא בעלת האוב מעין דור, המוזכרת בספר שמואל א’ שנחשב שנכתב בין השנים 931 לפנה”ס. ל- 721 לפני הספירה.  בסיפור זה שאול בתחפושת מבקש מבעלת האוב, להעלות את שמואל הנביא וזאת למרות בתקופה זו שאול הורה לרדוף את בעלי האוב והידעונים ועונשם היה מוות.

"ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה אל שאול לאמר למה רמיתני ואתה שאול "

אזכור נוסף למכשפה בתנ”ך הוא סיפורה של איזבל. איזבל היתה בת מלך צידון שנישאה לאחאב מלך ישראל ועבדה את בעל ועשתורת. (מלכים א’ פרק טז’)  ע” הכתובים הסיטה את אחאב לעבודה זרה והנהיגה את פולחן הבעל.
אליהו הנביא היה אחד ממתנגדיה שהרג את נביאי הבעל, איזבל רדפה אותו, ולבסוף יהוא הוא זה שהורה למשרתיה להשליך אותה מחלון הארמון והכלבים אכלו את בשרה.

מכשפה לא תחיה

בספר שמות פרק כב’ כתוב:  “מכשפה לא תחיה”

הפסיקה של מדרש ההלכה היא שהכוונה גם לגברים מכשפים ולא רק לנשים, אבל בכל זאת… מכשפה לא תחיה. לגבי גברים לא נאמר פסק דינם.
הפרשנות הקדומה של חז”ל היא שרוב העוסקים בכישוף היו נשים.

בספר דברים פרק יח’ מוזכרים ענפי הכישוף שהיו מקובלים בימים ההם: “קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וידעונים, ודורש אל המתים”
הנביא הוא הסמכות היחידה לנבא את העתיד. אין לו כוחות על טבעיים, אלא שהוא נבחר על ידי ה’, למסור את דברו לבני ישראל.

בואו נתקדם בזמנים- שמעון בן שטח, מראשי החכמים בתקופת אלכסנדר ינאי (חי בין השנים 140 עד 60 לפנה”ס) נלחם בעוסקים בכישוף והוציא להורג באשקלון ביום אחד 80 נשים שנחשדו כמכשפות.

ספר שמות פרק כ’ עד פרק כג’ כולו חוקים, עשה ואל תעשה ועונשיהם.
גנבת? תשלם. השחתת כרם? תשלם. פיתת אישה בתולה? קח אותה לאישה. וכך הלאה… חוקים על גבי חוקים.
ומכשפה ? לא תחיי. שווה למשכב עם בהמה. אפילו גרוע יותר. העונש למשכב בהמה וחטאים נוספים הוא מות יומת. יש להוציאם להורג. ומכשפה- שלא תחיה בקרבנו. לראשונה מילים השונות מעונש המוות הנמצא לאורך הפסוקים. מילים קשות. לא רק לדון למוות את מי שנמצאה עוסקת בכך, אלא לחפש אותן ולהרוג אותן, לא להשאיר מכשפות בחיים.

כל הציוויים בפסוקים בלשון זכר, ורק עבור מכשפות משתנה הלשון מזכר לנקבה. מעניין, לא?

הרשב”ם אומר: ‘מכשפה לא תחיה’ – “לפי שדרך נשים כשפניות לעשות מעשיהן בסתר המחבואות במערות כמו שמצינו בשמונים נשים באשקלון שתלה שמעון בן שטח, לכן הוא אומר לא תחיה, לא תתייאש מלחקור אחריהם, ולא תניחם לחיות על ידי עצלות אלא חקור אחריהם להורגן” ( ממש ציד מכשפות מוקדם)

אולי אישום בכשפים נעשה על מנת למנוע מנשים להתקדם ולהיות בעמדת שליטה? אולי היא מערערת על הדומיננטיות הגברית? אולי היא המשך ישיר לחווה שפיתתה את אדם עם התפוח? אותו חטא קדמון שבגינו האישה אשמה, אולי הפחד הוא מהעוצמה של האישה?

ואם חוקרים עוד קצת, מגלים כי אותן 80 נשים שהוצאו להורג ע”י שמעון בן שטח, חיו לבדן בקבוצת נשים מבודדת במערה ולא נזקקו לגברים.

ולגבי איזבל- (שכנראה שמה שובש בכדי שישמע כמו המילה זבל) איזבל היא זרה, פגאנית, גבירה יפה וחושנית. חז”ל האשימו את איזבל שהיא לימדה את אחאב עבודה זרה וטענו שהיא הייתה מופקרת מינית, אולם אין לכך עדות בתנ”ך. כנראה שחטאה הגדול של איזבל היה שהעזה ליטול חלק ממשי בשלטון לצד בעלה והתנגדותה למרות גברית, מה עוד שאליהו ויהוא בעצמם ביצעו פשעים גדולים.


אל תתנגדי להם מלכה

הם הצודקים תמיד בכל,

האלוהים והנביאים להם

ובני הנביאים יודעים הכל

אך לא למחול

אל קנא ונוקם

 (מתוך “איזבל” מאת עקיבא נוף ,1970)

התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין דף ס”ז אומר: “‘מכשפה’ – אחד האיש ואחד האשה, אם כן מה תלמוד לומר מכשפה, מפני שרוב נשים מצויות בכשפים”
והלל הזקן אומר: “”מרבה נשים – מרבה כשפים”

פרופסור מאיר בר אילן מציע השערה ללשון הנקבה, בכך שזהו למעשה שיקוף של מעמד האישה ולא של העובדות ההיסטוריות שלא תומכות בכך שרק נשים היו מכשפות. עובדה ידועה היא כי היו מכשפים בבבל, במיוחד אצל נבוכדנאצר, ומכשפים במצרים, ועם זאת במקרא מוזכרות רק נשים מכשפות.

הכישוף חי וקיים

מעשי הכשפים לסוגיהם היו תופעה נפוצה מאוד בקרב ישראל ולמרות כל הניסיונות להכחיד אותם, הכישוף המשיך להתקיים.
עם ישראל התקיים בשכנות לעמים שאצלם התעסקות בכשפים הייתה דבר שבשגרה (כמו הפרעונים והבבלים או גודאה- שליט לגש באזור מסופותמיה- סביב שנת 22  לפנה”ס, בנה מקדשים רבים בהם היו מתקיימים טקסים ופולחנים קדומים) עשיית הקסמים והכשפים פרחה בעמי המזרח הקדום, ולמרות הנסיונות להכחיד את הכישוף מעם ישראל, לא צלחה דרכם.

מצד אחד אנחנו רואים שהיה איסור חוקתי, הלכתי, לעסוק כישוף, מצד שני, התלמוד הבבלי מלא סיפורי כשפים ומרשמים שונים לכישופים.

כפי הנראה ההבדל היחיד בין “כישוף” ל”ריטואל דתי לגיטימי”, הוא בשיוך המגדרי והסוציולוגי של העוסקים בו, וכפי שעוד נראה בחלק הבא של המאמר, המסר העולה מהמקרא שקורא למגר את האמונות ההלו ואת ההתנהגות הזו, לא היה תקף לחלק גדול ממנהיגיו הרוחניים והדתיים, אולם בהחלט יהיה תקף לשאר העם. (אז והיום)

אני כותב להם גט, לכל הליליות הזכרים והנקבות שנראים לה לזו אורי בת מרושיתא ולזה קאקי בן ציפורתא בחלומות הלילה ובשנת היום… לא תיראו להם לא בחלום הלילה ולא בשנת היום שכן אני פוטר אתכם מהם בספר גירושין ובגט פיטורין ואיגרת שיבוקין כדת בנות ישראל, ומיום זה ולעולם אמן אמן סלע הללויה. לשמך עשיתי. גבריאל ומיכאל ורפאל חתומים על גט זה.

מרשם זה נכתב על גבי קערת לחש, כמרשם לגירוש שדים.
(קערות לחש או קערות השבעה אלו קערות שעליהם כתובים לחשים בצורה ספירלית, משפת הקערה ועד למרכזה. נמצאו כ -2000 קערות לחשים באזור המזרח התיכון, מה שהיה מסופותמיה, אך מניחים שעוד עשרות אלפים נמצאים בידי אספנים וסוחרים פרטיים. הקערות היו נקברות באדמה ונועדו ללכוד שדים) 

בקערות לחש שנמצאו , אנחנו רואים גם שמות שלא מוכרים בספרות חז”ל. שמות כמו- ארוֹך, אנוּש, אדינכוריה, ברוק, נכור ועוד, מה שמחזק את הטענה כי האוכלוסייה היהודית אימצה שמות מאותה תרבות מקומית בה הם חיו ואיתם “התערבבו”… היהדות  ספגה מרכיבים דתיים וחברתיים שונים מהנעשה סביבה ואימצה אותם, לא למערכת הדתית הרשמית, אך בהחלט למרכיבים מאגיים. 

במאגיה היוונית רומית, היה מקובל להשתמש בלוחיות עופרת ועליהם חרוטות נוסחאות מאגיות, לרוב כדי לקלל אנשים אחרים. לרוב מסמר היה נעוץ בהם.

פרופסור יובל הררי אומר: “אפשר לראות שחכמים עצמם ידעו להשתמש באמצעים של כישוף במידת הצורך. אנחנו קוראים על רבי עקיבא וחבריו שגוי אסר אותם בבית מרחץ באמצעי כישוף, והם התירו את עצמם. רבי אליעזר ורבי יהושע שמצילים ידיד ברומי ממכשפה מקומית שהטילה בו כישוף אימפוטנציה. ומה שהם עושים בתגובה מוכיח, שאם צריך, ‘הם יודעים את העבודה'”.

בהחלט יודעים את העבודה, ושימוש נרחב בטקסטים יהודיים נעשה במאגיה הנוצרית.

שמות קודש נמצאו בטקסטים עתיקים לטיניים, יווניים, איטלקיים, צרפתיים ואנגליים. בהרבה טקסטים מאגים אירופיים מימי הביניים, מוצאים מקורות יהודיים.
גם יהודים שאבו טקסטים מנוצרים. באחד מהלחשים מהמאה ה18 שכתב יהודה פרץ מבית שבתאי
(ששכתב את מפתחות שלמה) מופיעה ההנחיה שצריך לבצע סימן ‘שתי וערב’. הכוונה היא לצלב.
הצלב מייצג לעיתים קרובות את חלוקת העולם לארבעת היסודות או ארבעת כיווני הרוח, משמש גם להגנה. הצלב הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר באנושות, ושימש בדתות רבות עוד קודם לנצרות שאימצה אותו כסמל רשמי לייסורי ישו. בגלל המשמעות הדתית-נוצרית של הצלב, במקורות יהודיים הוא מכונה “שתי וערב”.

סמל הפנטגרם למשל היה סמל עיקרי של ירושלים בין השנים 300 ל150 לפנה”ס. התגלו כ60 הטבעות של המילה “ירושלמ” על קנקנים מתקופת החשמונאים באזור תל גזר.

ספר הרזים (הסודות) לדוגמא הוא ספר השבעות ופעולות מאגיות מתקופת התלמוד.
לא ידוע מי מחברו או זמן כתיבתו המדויק. הספר מתאר את שבעת רקיעי השמים, אילו מלאכים יש בכל רקיע וכיצד ניתן להשתמש בכוחותיהם ולאיזו מטרה.

ספר זה בעל השפעות מהספרות המאגית היוונית והמצרית. 

 

 

ככל שהתפתחה היהדות לדת מונותאיסטית לחלוטין, רעיון הקסם כסטייה מהדת התפתח עוד.. בעוד שגברים קדושים עשויים לחולל ניסים באמצעות קריאה לכוח אלוהי, כל שאר הניסים וההתגלויות היו למעשה עבודת שדים.

כמו כן, אנחנו רואים שיש השפעה דו כיוונית של מאגיה בין העמים באזור המזרח התיכון הקדום, אך לא רק. אם נלך קדימה בזמן, נמצא גם השפעות של כישוף ומאגיה יהודית והרבה קבלה מעשית, על אירופה.
אבל עוד לפני שנמשיך אל אירופה, נמשיך עוד קצת במאגיה ומיסטיקה יהודית ובהשפעותיה על הנצרות, ועל כך בחלק השני של המאמר.

[pojo-sidebar id="87"]